סוד הווסת

כמה ימים לפני שהווסת מגיעה, הגוף והנפש מכינים עצמם לקראתה. הקצב מאט, אין לאן למהר, אין שום דבר שצריך להספיק. מתחילה להרגיש איך כל הדברים שלא יכלו לקבל מקום לאורך החודש צפים ועולים, ואת הצורך בתנועה עדינה פנימה, שמאפשרת לכל מה שמגיע להתגלות ולקבל ביטוי. לימים שלפני הווסת יש תפקיד חשוב בשחרור הרגשות, החוויות והזיכרונות שספגנו לתוכנו, ואני בוחרת לתת אמון בתהליך הטבעי, מבלי לשפוט את התחושות שעולות כ"דרמה" או את עצמי כ"עצבנית וחסרת שקט לפני מחזור". אני שומעת את הקריאה להיות עבורי אם אוהבת - רכה, תומכת, חומלת.

ככל שהווסת מתקרבת אני מתרגשת לקראתה, מחכה לבואה ומודה על ההזדמנות לנוע לעבר התחלה של מעגל חדש. זה בדיוק הזמן שבו אני מרגישה ברת מזל שזכיתי להיות אישה, שזכיתי להתעגל במעגל המחזור החודשי וללמוד מהגוף מהו איזון ומהי בריאות. והגוף החכם שלי יודע. גם כשהנפש לא בטוחה, גם כשעולות שאלות, הגוף תמיד כל כך מדויק. דורות של חוכמה נשית עתיקה שרק מחכה שאלמד את שפתה.

ואז מגיע הדם. אדום וחי וחזק. מזכיר לי כמה עוצמה, כמה תשוקה יש בתוכי. מבעיר בי את אש החיים. דם שעבר דרך הלב ומכיל בתוכו כל כך הרבה רגשות, ודרך הרחם - שער הרחמים של הגוף. אני מתבוננת בו באהבה ומברכת עליו "תודה שהגעת", "תודה על כל מה שאתה מביא ומאפשר".

הימים הראשונים של הדם הם ימים של חסד. אני מפנה זמן להתבודדות, מתכנסת פנימה וחשה את שערי השמיים נפתחים לשמוע תפילותיי. לפעמים התפילה באה עם מילים, לפעמים עם שירה, ולפעמים עולה תפילה פנימית ממעמקי הלב והרחם, שרק הנשמה יודעת... אני מניחה את ידיי על בטני וחשה את התכווצויות הרחם. התכווצויות שפועמות בי כמו הדם שפועם בעורקיי, כמו פעימת החיים בתוכי ובעולם כולו. פעימה שמזכירה לי את מה שאני יודעת, אבל שוכחת כל כך בקלות... "מה אני רוצה באמת?", "מה הן תשוקות ליבי העמוקות ביותר?", "מה אני צריכה כדי להיות במלואי?".

בכל ווסת, יש חלקים שמתים וחלקים שנולדים. יש סוד ויש הזדמנות. יש סיום ויש התחלה חדשה. אני מרפה אל החיבוק של האדמה שמתחתיי, מוזנת ומחדשת את האדמה הטובה והפורייה שבתוכי. נוטעת זרעים של כוונות לחודש שיבוא. מתערסלת בתוך הקן הנעים והחמים שלי, ונחה...